עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
עקביא בן מהללאל מציע לנו להסתכל בשלושה דברים : אין שום דבר שהוא מנותק ממה שקדם לו וממה שיבוא אחריו. לכל דבר יש התחלה, אמצע וסוף.
על יסוד המודעות מאין באת , ומתוך אחריות לתוצאות העתידיות, ולפני מי את עתיד לתת דין וחשבון על המעשים בהווה – שקול היטב את צעדיך כך שיתאימו לשורשים – מאין באת, וגם הדין וחשבון הסופי, יהיה חיובי.
רובד נוסף הוא, ששלושת המרכיבים שלו מטיפים לצניעותו של האדם .
המשנה מנחה את האדם לבחון את חייו, ובהתאם לכך לשפר את דרכו המוסרית.
בימינו, כאשר התקשורת מפתה אנשים להיות ידוענים, והתחרות בכל תחומי החיים גורמת לנו להגזים בתיאור או בהפגנת מעלותינו, דבריו של עקביא בן מהללאל נראים מופרכים או בלתי מציאותיים.
דילמה - צניעות בפוליטיקה
השיעור הראשון שלומד פוליטיקאי מתחיל הוא: עשית ולא פרסמת – לא עשית; פרסמת ולא עשית – עשית. כמובן, הכי טוב זה לפרסם מה שעשית, אז משתדלים לעשות; לא חשוב מה, העיקר ששמו יהיה רשום איפשהו, ורצוי באיות נכון, וגם לא משנה אם אנחנו לא ממש מאמינים בזה.
כלומר, החצנה היא תכונה מאד רצויה, כמעט הכרחית לפוליטיקאי. שהרי אם לא ישמעו אותו או עליו כמה ימים, הוא יעלם מהמפה; לכן כל אחד מכריז על עצמו בקול הכי גדול שיכול לגייס. כל אחד משתדל ששמו יהיה רשום על מקסימום יוזמות חקיקה, לטובת הצבור כמובן, ואם זה לא מצליח, אז שלפחות יראו אותו על המרקע בערוץ המיוחד שהקימו לכבוד הפוליטיקאים.
הפרסום חשוב מאד לפוליטיקאי, ולכאורה גם למי שאינו פוליטיקאי; כל אחד רוצה למצוא חן בעיני הזולת, בעיני הסביבה בה הוא חי, וזה בסדר. השאלה היא, באילו אמצעים נוקטים כדי למצוא חן, מה העלות ומה התועלת (או הנזק)? האם הוא שוקל את צעדיו כלפי ציבור בוחריו ? האם הוא מסתכל על עתידו המוסרי- פוליטי ?
ההחצנה היא השורש של הפער בין הרצוי למצוי, אדם מציג כלפי חוץ חזות השונה מהותית מזו שמאפיינת אותו באמת.הפוליטיקאים כל כך עסוקים בתדמית, בחיצוניות, עד שלא נותר זמן להשקיע בחיזוק הפנימיות, בטיפוח האני האמתי. הפער הזה גם יוצר מתח פנימי, אישי וחברתי, שקשה לעמוד בו, ומכאן התחלה של הסבר לתופעות הקשות שאנו עדים להן בתחום החברה, הרווחה, הזהירות בדרכים; בקיצור, כל אותן תופעות שהפוליטיקאים ששים להכריז עליהן מלחמה.
והמסר הוא משהו, שדומה כי אבדנו מזמן, צניעות. זה ברור שאין לחפש צניעות אצל אלה המתיימרים לשמש מופת עבורנו, עבור האנשים הפשוטים. אם מתגלה שם אחד כזה,שעוסק בדברים שהוא מאמין בהם , צנוע, בדרך כלל הוא כבר בדרך הביתה; הוא אינו יכול לשרוד באווירת ההחצנה השוררת שם.
הצנועים לא חושבים שהם יודעים הכל יותר טוב מאחרים, ולא קיים אצלם המתח שמא יתגלה כי אינם בקיאים בנושא כלשהו. הם חיים בשלום עם העולם ולכן העולם חי בשלום עמם, הם שוקלים היטב את צעדיהם וחושבים על העתיד.
טלי בחרה להתייחס לדבריו של עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אשר כיוון במדוייק לעצם מהותו של האדם. אדם באשר הוא ולא משנה באיזו פונקציה הוא מחזיק ומה תפקידו בעולם הגשמי בו אנו חיים. כל אחד מאיתנו, ולא משנה מה הוא ומי הוא, צריך לדעת טוב טוב, מאין בא ולאן הולך ובסופו של תהליך, בפני מי הולך לתת דין וחשבון. כולנו, בני האדם, באנו מדבר קטן כמו טיפה, אנחנו נסיים את דרכינו בעולם הזה כמזון לתולעים, את הדין ניתן בפני הקדוש ברוך הוא. רק אם נפנים זאת נהיה מחוסנים מפני דבר עבירה. דוגמא טובה לכך היא פרשת הנשיא קצב. קצב כנראה שכח מאין בא ולאן יילך בסופו של דבר. חשב שבזה שהוא מחזיק בתארים שונים כמו שר ואף נשיא, הוא מעל הכל, אם ידע מאין הוא בא ולאן יילך, כנראה היה נמנע מדבר העבירה. את הדין ייתן בסופו של דבר בפני ריבונו של עולם.
השבמחקרחל רגב אמר/ה
השבמחקבראשיתה של מדינת ישראל בעיקר בשנות החמישים והשישים הייתה המדיניות של הממשלות בישראל בתחום קליטת העליה ,מדיניות כור ההיתוך.לעולים שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות מגוונות ,הועבר מסר חד משמעי שדרש מהם לטשטש או למחוק את זהותם הקודמת להיפרד משמות גלותיים ולאמץ שמות חדשים,כך גם ממנהגים,לבוש,מוסיקה,ריקוד ומאפייני תרבות אחרים שהביאו איתם מארצות הגלות.הייתה התעלמות מכוונת ממגוון התרבויות תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה אחידה במטרה ליצור זהות ישראלית משותפת.ידוע לכל כי בהסתכלות לאחור נעשתה שגיאה גדולה בהפעלת מדניות זו,היה בה דיכוי ומחיקת זהות העולים,זו יצרה התמרמרות, רגשי בושה עמוקים ,תחושת עלבוו ותסכול ובעיקר תחושת ניכור . האוכלוסיה הותיקה בארץ "הצברים", נהגו להשפיל,לדחות את העולים שלא אימצו את תדמית הצבר, או התקשו לאמץ אותה במהירות הדרושה.כל סממן של גלותיות היווה כר נרחב לפגיעות שהותירו בעולים צלקות רגשיות אותן נשאו בליבם. היו לאלה השפעה מכרעת על תהליך קליטתם והצלחתם האישית בחברה הישראלית. (ספרים רבים נכתבו אודות כור ההיתוך לבני נוער כמו "עץ הדומים תפוס",הקיץ של אביה" ואחרים,תחושת הניכור באה לידי ביטוי גם בשירה הישראלית כמו בשיריו של ארז ביטון ויוצרים אחרים,אלה מבטאים הייטב את סבלם של העולים ). בעשורים האחרונים קלטה מדינת ישראל את העולים מברית המועצות ועולי אתיופיה.כיום מופעלת תכנית בשם "דע מאין באת" בפנימיות של ילדי עולים מאתיופיה,בכדי לשמר את המסורת ממנה הגיעו.
בלימוד משנה זו יש מקום לדון בכיתות בשינוי הגישה,ניתן לבקש מהתלמידים לדבר עם בני משפחותיהם על חוויות עליה על התקופה הראשונה בארץ.כאן ישנה הזדמנות פז לתת ביטוי לעולים חדשים בכיתה. ביקור עם התלמידים במרכז לתרבות אתיופית או מפגש עם תרבויות של עולים ממדינות אחרות, יהיה בו דרך להמחיש להם את הצורך החיוני בשימור התרבות של העולים עליה גאוותם וחשיבות ההכרות עימה . עוד הייתי מציעה ,לראות עם התלמידים את הסרט הקיץ של אביה או כל סרט העוסק בקליטתם של עולים, בקשיים איתם הם מתמודדים כאשר הם נדרשים לטשטש או למחוק את זהותם ולאמץ לעצמם מבטא,מנהגים ותרבות זרה לחלוטין.יש לעודד לפלורליזם תרבותי לפתיחות וקבלת האחר. על כולנו לזכור ששימור תרבויות ונתינת לגיטמיות לקיומו של הישן לצד החדש,לשילוב ואימוץ מתוך פתיחות יעניק לנו חוסן חברתי ויאפשר קליטה טובה יותר של העולים,ומניעת אלימות שהיא תוצר הניכור החברתי .