קיבוץ הוא צורת התיישבות ייחודית למדינת ישראל ,במאמרו המעניין של שמוש מוצגים בעיקר הנושאיים המאפיינים את הקיבוץ ברובם הינם הנושאים השיתופיים שמאפיינים את צורת ההתיישבות הנ"ל.
בתחילת דרכם היו הקיבוצים נושאי הדגל ברעיון האחדות של המדינה , הם דגלו בשיתוף מלא ובשוויון, עם הזמן עזרו בשמירת ביטחונה של המדינה והיוו דוגמא אישיות לצורות התיישבות אחרות ונוספות.
אנחנו מאד מזדהות עם הנימה ההומוריסטית שדרכה משלב שמוש את המאפיינים של הקיבוץ החסרונות והיתרונות.
אנו מסכימות עם תחושת השייכות של אנשי הקיבוץ עם הפעולה למען מטרה ולמען היעד אותו קבעו אנשי הקיבוץ, ומתנגדות לחוסר האפשרות לתת לאנשים לבטא את עצמם באופן אינדיווידואלי .
המאמר מעורר תחושה של משהו אוטופי, חיים אחרים וכמעט בלתי אפשריים במציאות בת ימינו .
הקטע שמדבר אלינו במיוחד הוא " כשקיבוץ היה קיבוץ, היה חינוך דור ההמשך בראש מעייניו. המטרה היתה שאצלנו הבנים לא ימרדו.........."
איך יכול להיות שציבור של אנשים יחשוב שהבנים לא ימרדו , הרי זה טבעו של עולם, יש מרכיב ספקני, בהנחיה שלא לקבל את דרך ההורים כמובנת מאליה, של קבלת החלטות עצמאית ורצונית, ואכן דור המייסדים רצו שבניהם יישארו, אבל מתוך בחירה, ולא כך היה הדבר.
לדעתנו - הקיבוץ צריך לתת לחבר יותר זכויות מאשר חוקי המדינה ולא פחות, אך הדבר כרוך בקבלת יותר חובות גם אישיות , גם משפחתיות וגם ציבוריות, בחברה ייחודית החברים מקבלים על עצמם יותר חובות ומעניקים לחבריהם זכויות ייחודיות. בשנים האחרונות צורת התיישבות כמו הקיבוץ מתקשה להתקיים בגלל שינויים שהחברה שלנו עוברת , הרעיון הסוציאלי ירד מנכסיו כל איש דואג לעצמו ולמשפחתו, עומס החובות הציבוריות חברתיות המוטלות על החברים לא עומדות במבחן המציאות ולכן המשכה של התנועה הקיבוצית עומד בספק . ואולי חבל שכך......?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה